יכולת ההבעה של ילדים חירשים: העברית מול שפת הסימנים הישראלית- אתי מויסייב iseyev, M.A. 
 
רציונל
אחת מהנחות היסוד של הגישה הדו-לשונית באוכלוסיית החירשים היא, שקיים הבדל אצל ילדים חירשים בין שפת הסימנים לשפה דבורה בכל הקשור לשימוש בחוקים דקדוקיים. הנחה זו מבוססת על ההבעה של ילדים אלו בשתי השפות. ההבדלים מתבטאים בשימוש נכון במבנים דקדוקיים בשפת סימנים לעומת שימוש שגוי או העדר מוחלט של מבנים דקדוקיים בשפה האנגלית. הבדלים אלו גלויים לעין ומשתקפים בהישגיהם של הילדים, אך לא נבדקו באופן שיטתי במחקרים.
אפיון הבדלים אלו לגבי העברית ושפת הסימנים הישראלית עומד במרכזה של עבודה זו. העניין בכך נובע מההשלכות הפדגוגיות-מעשיות של הנחה זו. אם אכן בקיאותם של ילדים חירשים בשפת הסימנים גבוהה מזו שבשפה דבורה, אזי השליטה בשפת הסימנים מהווה למעשה שליטה בשפה ראשונה, ובהתאם למחקרים שנעשו על שפות דבורות (לדוגמא Cummins, 1988) יש לצפות ששליטה זו עשויה לתת בסיס איתן ללמוד מיומנויות אורייניות בעברית.
 
מטרת המחקר
מטרתו של מחקר זה הייתה לבחון בצורה מפורטת את הנחת היסוד של הגישה הדו-לשונית– דו- תרבותית, האומרת שלילדים חירשים יש ידע רב יותר במבנים דקדוקיים של שפת הסימנים מאשר באלו של שפה דבורה. במחקר זה נבדקו סוג האינפורמציה וכמותה, הבאים לידי ביטוי בשפת הסימנים הישראלית ובכתב בעברית, וכן נבדק השימוש הקביל במבנים דקדוקיים בשתי השפות הללו.
 
שאלות המחקר
1.   האם ילדים חירשים מעבירים מסר זהה בשלמותו הן בשפת סימנים ישראלית והן בעברית?
2.   אלו מבנים מנצלים הילדים בהעברת מסר זה בשתי המערכות?
 
רקע תיאורטי
חינוך ילדים חירשים במאה השנים האחרונות מאופיין במחלוקת לגבי שיטות התקשורת המועדפות בסיטואציות חינוכיות. הישגיהם הנמוכים בממוצע של ילדים חירשים שלמדו בשיטה האוראלית, האוסרת על שימוש בסימנים, הובילו לשיטה הכוללנית ששילבה דיבור וסימנים. מטרתן של שתי שיטות אלו זהה, דהיינו העברת השפה הדבורה. אך בעוד שהשיטה האוראלית אוסרת כליל על השימוש בסימנים, מאפשרת השפה הכוללנית שימוש בסימנים כדי להקל על קליטת השפה הדבורה. שימוש זה בסימנים אין משמעותו שימוש בשפת הסימנים, שכן השיטה הכוללנית משלבת סימנים מתוך הלקסיקון של שפת הסימנים אך אינה משתמשת בכל המורכבות הדקדוקית של שפת הסימנים (מאיר וסנדלר, 2004).
מסתבר ששילוב הסימנים בדיבור לא שינה מהותית את הישגיהם של הילדים החירשים. הישגיהם הנמוכים תועדו במחקרים רבים (לדוגמהAllen, 1986 ), שהראו כי רמת הקריאה של חירשים בוגרי תיכון מקבילה לרמת קריאה של כיתה ד שומעים. הישגים נמוכים אלו אינם מאפיינים את כשירותם השפתית של ילדים חירשים בשפת הסימנים, שכן בקיאותם בשפת הסימנים הוכחה במחקרים שבדקו את הקשר בין מדדים שונים במבנה שפת הסימנים האמריקאית להישגים אקדמיים. מחקרים אלו הראו מתאם חיובי בין ידע של שפת הסימנים האמריקאית והבנת הנקרא באנגלית ברמה של משפטים וסיפורים (Chamberlain & Mayberry,  2000).
ממצאים אלו הובילו לשינוי בגישה הבסיסית לשפת הסימנים בחלק מבתי הספר בארה"ב ובאירופה. מהתנגדות מוחלטת לסימנים, שאפיינה את הגישה האוראלית, דרך התייחסות לסימנים כאמצעי עזר, שמאפיין את הגישה הכוללנית, ועד להסתכלות על שפת הסימנים והשפה הדבורה כשתי שפות אנושיות נפרדות. התייחסות זו אינה רואה בילד החירש ילד לקוי שחייב ללמוד אך ורק דיבור, אלא ילד דו-לשוני שיש לאפשר לו חשיפה לשתי שפות שוות ערך, בעלות חוקים דקדוקיים ייחודיים. החשיפה לשפה הדבורה נעשית בעיקר באמצעות קריאה וכתיבה והחשיפה לשפת הסימנים נעשית באמצעות שימוש בשפה בסיטואציות חינוכיות על ידי אנשי חינוך חירשים, דוברי שפת הסימנים, וכן על ידי צפייה בסרטי וידאו הכוללים סיפורים בשפת הסימנים (Mahshie, 1995). חלק מהתכניות כוללות השוואות בין שפה דבורה לשפת הסימנים תוך התייחסות למבנים הדקדוקיים השונים של שתי השפות (לדוגמה Neuroth -Gimborne & Logiodice, 1992).
 
שיטת המחקר
מחקר זה בדק את שפתם של הילדים בדרך של הפקת סיפורים. מאגר הנתונים היו סיפורים בשפת הסימנים הישראלית ובעברית כתובה. הסיפור בשפת הסימנים הישראלית צולם בווידאו, נכתב בעברית וסופר מפי שני ילדים חירשים בני 13 דוברי שס"י כשפת אם מלידה. מקור הסיפור היה ספר מצוייר שהכיתוב (משפט או שניים בכל עמוד) הוסר ממנו. הכתיבה נעשתה תוך צפייה של כל ילד בסרט של עצמו. הילדים התבוננו וכתבו תוך עצירת הסרט וחזרה לקטעים שונים כפי שמצאו לנכון.
 
תוצאות ומסקנות
חקירת המבנים הדקדוקיים שבהם השתמשו הילדים בשס"י ובעברית התמקדה במבנים האלה:
1.   מבעים פשוטים של שלילה
2.   אינפורמציה המועברת באמצעות הבעות הפנים דקדוקיות
3.   עושר לשוני
4.   אינפורמציה המועברת באמצעות מבני מסווגים.

ניתוח הממצאים

הניתוח לא הראה שוני בכל הנוגע למבני שלילה פשוטים ואילו המבנים שבהם נמצאו הבדלים היו מבני מסווגים, הבעות פנים דקדוקיות ועושר לשוני, שהתבטא בשימוש בסימנים נרדפים.
מבנה שלילה פשוט כולל מילת שלילה ופועל. בעברית מילת השלילה מופיעה לפני הפועל, ובשפת הסימנים הישראלית – אחריו. במחקר זה השימוש במבני שלילה פשוטים הייתה קבילה בשתי השפות, כלומר מבנה השלילה בסיפור בשפת הסימנים היה פועל +מילת שלילה ובעברית מילת שלילה + פועל.
מבנים מסווגים הם מבנים דקדוקיים שנמצאו בכל שפות הסימנים שנחקרו עד היום בעולם ובהם משתמשים כדי להעביר אינפורמציה מרחבית (Supalla, 1986) .מבנה כזה כולל בסימן אחד אינפורמציה שכדי להעבירה לעברית יש להשתמש במספר מילים. לדוגמה, הילדים במחקר זה השתמשו בסימן אחד מסווג, שמעביר אינפורמציה הכולל ארבע מילים בעברית כמו: "האוטו נסע בדרך מתפתלת". בכתב הופיעה רק חלק מהאינפורמציה, שכן הילדים כתבו: "האוטו נסע". האינפורמציה שקודדה בתנועת המסווג (דרך מתפתלת) לא הועברה לכתב.
להבעות פנים יש מספר תפקידים בשפת הסימנים. במחקר זה התייחסתי רק להבעות פנים המעבירות תיאורי אופן. אלו הן הבעות פנים המצטרפות לפעלים שונים ומתארות את האופן שבו נעשתה הפעולה
(מאיר וסנדלר, 2004). האינפורמציה שהועברה באמצעות הבעות פנים אלו נעדרה במלואה או בחלקה מהעברית הכתובה.לדוגמה,בסיפור המסומן סימן אחד הילדים את המבען "מכונית חונה עקום", שלווה בהבעת פנים הכוללת "לשון בצד הפה" ומשמעותה בעברית "עקום". בעברית כתב הילד "מכונית חונה". כלומר האינפורמציה שקודדה בהבעת הפנים לא נכתבה.
אוצר המילים בשפת הסימנים במחקר זה כלל סימנים מגוונים בעלי מכנה סמנטי משותף שהופיעו על פי ההקשר הנרטיבי. גוון לשוני זה נעדר מהכתב. אם לדוגמה בשפת הסימנים השתמשו הילדים בסימנים שונים שמשמעותם בעברית היא: "גער", "נזף", "אמר" הרי בכתב באותם הקשרים הופיעה המילה "אמר" בלבד.
העברית של הילדים הייתה אם כך, פשוטה יותר משפת הסימנים שלהם ולא נעשה בה שימוש במבנים דקדוקיים שמעבירים אותה אינפורמציה שהועברה בשפת הסימנים. מבנים בעברית הכוללים מילות יחס, תאר הופעל, ומילים בעלות מכנה סמנטי משותף שבהן משתמשים בהקשרים שונים(לדוגמה "גער" לעומת "אמר") נעדרו מהסיפור הכתוב.
בניתוח הממצאים הגעתי למסקנה שמודעות מטאלינגווסטית של המסמן לשימוש הדקדוקי שהוא עושה במבנים המסוימים, עומד בבסיס העדרה של האינפורמציה שחסרה בסיפור הכתוב והופיעה בסיפור המסומן. במודעות זו אני מתכוונת ליכולת להסתכל על מבנה השפה ולהתייחס לחוקיה Bialystok, 1992)). לדוגמה, הילדים אינם מודעים לכך שחלק מהבעות הפנים שהם משתמשים בהן מעבירים אינפורמציה דקדוקית המקבילה למילה בשפה דבורה. למשל, הבעת פנים הכוללת לשון בצד הפה מועברת בעברית על ידי המילה "עקום". לעומת זאת, כשיש לילדים מודעות לדמיון או לשוני בשתי השפות הם משתמשים בצורה קבילה במבנים אלו בשתי השפות. לדוגמה, המודעות של הילדים לדמיון החלקי בין מבנה שלילה פשוט בעברית ובש"י עשויה להסביר את העובדה שמבנים אלו הועברו בצורה קבילה בשתי השפות. הדמיון בא לידי ביטוי בכך שבשניהם מדובר בצרוף של פועל+שם עצם וההבדל מתבטא במיקומה של מילת השלילה.ייתכן שמודעותם של הילדים לחילוף פשוט זה גורם לכך שהם העבירו אינפורמציה זו בצורה זהה.
אם אכן לילדים יש הנחות יסוד כלשהן לגבי הקשר בין שפת הסימנים הישראלית והעברית, רצוי, חיוני וחשוב שהנחות אלו יהיו מבוססות על ידע מובנה ומעמיק של המבנה הדקדוקי של שפת הסימנים. ידע מעמיק של מבנה שפת הסימנים מחד גיסא ומודעות לידע זה מאידך גיסא עשויים לחדד את יכולת ההשוואה בדמיון ובשוני בין המבנה הדקדוקי של שתי השפות.הבחנה זו, שניצניה אולי נראים כבר בהעברת מבני שלילה פשוטים, תוכל להביא את הילדים לרמת הבחנה בדקויות סמנטיות ובמבנים דקדוקיים ייחודיים לש"י שבהם הם משתמשים. הרעיון הוא, שהחיפוש המודע אחר מקבילות בשפה העברית למבנים אלו של שפת הסימנים הישראלית יעלה את רמת השפה העברית בצורה משמעותית מבחינה כמותית ואיכותית.
 
סיכום
עניינה של עבודה זו היא בגישה ייחודית לשפה ותקשורת עם ילדים חירשים, שאומצה בשנים האחרונות במספר בתי ספר בארה"ב ובאירופה. גישה זו מבוססת על ההנחה האומרת כי שפת הסימנים של ילדים חירשים כוללת מבנים דקדוקיים מורכבים ואוצר מילים עשיר יותר מאשר שפתם הדבורה. ממצאיו של מחקר זה מאששים הנחות אלו שכן הם מצביעים על הבדל בין המסר של ילדים חירשים בשפת סימנים ובעברית כתובה. ההבדל בא לידי ביטוי בכך שהילדים החירשים השתמשו במגוון רב יותר של מבנים דקדוקיים בשפת הסימנים מאשר בשפה דבורה והצליחו לבטא באמצעותם יותר אינפורמציה בשפת הסימנים מאשר בעברית כתובה. המסקנה הבולטת היא, שמול העברית שהיא מערכת בעייתית עבור רוב הילדים החירשים, קיימת שפה עשירה ודקדוקית הנגישה לילדים החירשים. אם תנוצל עובדה זו בתבונה, היא עשויה להעלות את איכויות ההבעה בכתב של ילדים חירשים. 

החשיבות המדעית של המחקר ויישומיו האפשריים
תכנית דו-לשונית דו-תרבותית בהוראת חירשים אינה קיימת עדיין בישראל. ממצאיו של מחקר זה מצביעים שייתכן שכדאי לפתח תכנית לימודים לחירשים המבוססת על הידע שיש לילדים חירשים בשפת הסימנים הישראלית ולהשתמש בו להוראת העברית. תכנית כזו תצטרך לתת מענה לצורכיהם השפתיים השונים של ילדים חירשים מבתים חירשים ושל אלו הבאים מבתים שומעים וכן לפתח מודעות למבנים הדקדוקיים שהילדים החירשים משתמשים בהם בצורה טבעית ולא מודעת. פיתוח מודעות כזו תוביל להבנת שפת הסימנים כמערכת בעלת אפיונים לשוניים ייחודיים, שכדי להעבירה למערכת לשונית אחרת, כלומר לעברית, יש להיות בקיא בה ומודע אליה. פיתוח תכנית התערבות דו-לשונית לילדים חירשים ובדיקת יעילותה היא מטרת עבודת הדוקטורט שלי. 

למאמר המקורי