האם יכולתנו הלשונית מולדת או נרכשת? איזה חלק ממוחנו מאפשר יכולת זו? התשובה לכך מסתתרת בשפה חסרת קול - שפת הסימנים. בזמן שאורסולה בלוג'י (Bellugi) מדברת, מומחה לשפת הסימנים מתרגם את דבריה. ידיו מיטלטלות באוויר בהתלהבות, אצבעותיו רוקדות כאחוזות דיבוק, כאילו מנקבות נקבים באוויר, מתכווצות ונפרשות כמו יוצרות צורות בחלל.
גם פניו של המסמן מלאות הבעה. הבעותיו מתחלפות במהירות, מבטאות דקויות, נטיות, ופרטים דקדוקיים שמשמעותם נסתרת מן הצופה שאינו מיומן בשפת הסימנים, והכל במהירות מסחררת.
בלוג'י, מדענית פעלתנית העוסקת בחקר מערכת העצבים, טוענת שכל דבר אשר ביכולתה לומר, יכול להאמר גם בשפת הסימנים. שפה זו אינה חיקוי וגם לא שפה ענייה שמקורה בשפה מדוברת כלשהי. שפת הסימנים היא שפה עשירה ומורכבת. בכך הצליחה בלוג'י לשכנע את הספקנים בעשרים השנים האחרונות. בהיותה מנהלת המעבדה העוסקת בהיבט הקוגניטיבי של מערכת העצבים במכון
סאלק למדעי הביולוגיה בלה יולה, קליפורניה, ומומחית ראשונה במעלה לנירוביולוגיה של שפת הסימנים האמריקנית, מאמינה בלוג'י כי שפת הסימנים היא מעין צוהר אל המוח ואמצעי לגילוי היסודות הביולוגיים של השפה. היא וחוקרים אחרים ברחבי ארה"ב מצביעים על אזורים במוח המפקחים באופן ייחודי על השפה. למעשה, הם טוענים, היכולת הלשונית מולדת, נקבעת באופן תורשתי, והיא אחד המאפיינים שלנו כבני אדם.

צעדים ראשונים
בלוג'י החלה להתעניין בשורשי השפה בשנת 1968, זמן קצר לאחר שקיבלה את הדוקטורט בבלשנות ובפסיכולוגיה מאוניברסיטת הרווארד. ג'ונס סאלק הזמין אותה לפתוח מעבדה במכון הנושא את שמו, המתנשא אל מול האוקיאנוס השקט. בהרווארד חקרה בלוג'י את הדרכים שבאמצעותן ילדים לומדים את מערכת החוקים המורכבת של שפה מדוברת; עתה היא עוסקת בנושא השפה במישור הנירוביולוגי, ובעזרת בעלה, ועמיתה הבלשן אדווארד קלימה (Klima), היא מנסה להבין איך מעובדת השפה במוח.
בשנות השישים סברו החוקרים שהשפה מותנית ביכולת הדיבור, כלומר ביכולתו של האדם להפיק קול. בלוג'י החליטה להשוות את אופן למידת הדיבור של ילדים שומעים עם אופן למידת שפת הסימנים של ילדים חרשים, שנראית כאמצעי תקשורת שונה לחלוטין. "לא ידענו דבר על שפת הסימנים", נזכרת בלוג'י, "פשוט חשבנו שהשוואת דיבור עם שימוש בשפת הסימנים עשויה להיות סוגייה
מעניינת, ולקדם אותנו אל הביולוגיה של השפה". הידע שעמד לרשותה היה מצומצם. היא לא ידעה מאומה על שפת הסימנים, ולפי
דבריה "כמעט שלא היו מאמרים בנושא, ואלה שנמצאו סתרו זה את זה". איש לא התייחס אל שפת הסימנים כאל שפה אמיתית. בלשנים אחדים גרסו ששפת הסימנים היא אוסף אקראי של תנועות ציוריות; אחרים סברו שהיא שיטת תקשורת שמקורה
בשפה המדוברת; אחדים טענו שהיא מעורפלת, ואחרים שהיא מדויקת. בלוג'י לא ידעה באיזו גירסה לדבוק, שהרי "לא ייתכן שכולן נכונות; הן פשוט אינן תואמות".
גירסתו של ויליאם סטוקו (Stokoe), מרצה באוניברסיטת גאלודט בוושינגטון, שהיא האוניברסיטה היחידה בעולם שנוסדה למען החרשים, הלהיבה אותה. סטוקו שיער, כי שפת הסימנים אינה מורכבת מתנועות חסרות קשר, אלא מאוסף של מרכיבים שונים. כלומר, הצורות שמתוות ידי הדוברים מביעות דברים שונים, בהתאם למיקומן בחלל ולאופן תנועתן. מרכיבים אלה הזכירו לו את יחידות
המשמעות הקטנות ביותר בלשון - הפונמות - אשר צירופן יחד יוצר מילים. בשנת 1965 פרסמו סטוקו ועמיתיו מילון של שפת הסימנים האמריקנית, ובו מקוטלגים אלפי סימנים ומרכיביהם השונים. היה זה צעד ראשון לקראת הבנת שפת הסימנים, אך לבלוג'י הוא סיפק בסיס להשערה שלשפת הסימנים יש מבנה כמו לכל שפה אחרת. היא החליטה לערוך בדיקה מדוקדקת יותר. "המוח שלנו
מצטיין בקיטלוג ובעשיית סדר, גם אם הסדר כלל אינו קיים" היא מסבירה. "לא ידענו אם מטרת המילון הייתה קיטלוג, או אם הייתה בו ממשות כלשהי". הגדרת הממשות הזאת הייתה חיונית, מאחר שהיא אפשרה להשוות את שפת הסימנים עם השפה המדוברת, במסגרת חקירת תהליך למידת השפה. "אחרי הכל" מסבירה בלוג'י, "אין באפשרותנו לבדוק את הדרך שבה ילד לומד את המבנה
הבסיסי של תופעה כלשהי, אם איננו יודעים אם יש לה מבנה". תחילה היה עליה לרכוש שליטה מלאה בשפת הסימנים. "נהגתי ללכת לאולם כדורת שבו ביקרו חרשים, והצקתי להם עד שהסכימו ללמד אותי" היא מספרת. "זאת הייתה שיטת לימוד מיושנת. היום קיימות כיתות מיוחדות ללימוד שפת הסימנים, אולם אז עדיין ניסינו לברר אם לשפת הסימנים יש בכלל מבנה".
לא היה לבלוג'י כל מושג איך לערוך את הניסויים כדי לענות על שאלה זו. איך ניתן לאתר מבנה של שפה שביטויה חזותי-מרחבי? על מנת לתכנן את מחקרה, היא ביקשה את עזרתם של דוברים בשפת הסימנים.  

דקדוק בסימנים
כדי לקבוע אם צורות תקשורת שונות מבוססות על עקרונות זהים, יש צורך בהבנה מעמיקה במדעי הלשון. לדעת בלוג'י, הדקדוק עומד ביסודה של השפה, ומעבר לו מצוי אוצר המילים, אשר השימוש בו נתון בידיהם של דוברים בורים למדי. כדי לדבר ולהביע דבר מה באופן רהוט ומובן, יש להשתמש במילים המתקשרות זו לזו בעזרת כללים מסוימים, היוצרים מגוון לשוני. כך ניתן להפיק משמעויות רבות מתוך אוצר המילים המוגבל. הבה נבחן משפט פשוט למדי: The girl looks at the boy . משמעות המשפט
נקבעת על ידי סדר המילים. המשפט: The girl looks at the boy הוא בעל משמעות שונה מאשר The boy looks at the girl. סדר מרכיבי המשפט - נושא, נשוא, מושא - נקבע על ידי התחביר, אותו חלק של הדקדוק אשר מארגן את המילים כך שיצרו משפט. נתמקד עתה במלה looks. במונחים בלשניים, היחידה הקטנה ביותר במלה, שהינה בעלת משמעות, נקראת מורפמה (צורן). המלה looks
מכילה שני צורנים: הפועל look והסיומת s, אשר מסמנת את גוף וזמן הפועל. לכן, אם משנים את אחד הצורנים - משמעות המלה משתנה. כך, למשל, החלפת ה-s ב-ing בסופה של המלה look מסמנת פעולה מתמשכת יותר. המשפט The girl looks at the boy שונה מן המשפט The girl is looking at the boy. תחביר ומורפולוגיה הם שני מרכיבים בסיסיים של הדקדוק. לאחר שלמדה את שפת הסימנים האמריקנית, הסיקה בלוג'י כי היא מבוססת על דקדוק, אך דקדוק זה מובע באמצעות תנועות ידיים ואצבעות בחלל. כך למשל, הסימן הבסיסי למילה look דומה לסימן המסמל שלום (V), אך שתי האצבעות המפושקות מעט, במקום להיות מורמות מעלה, כפופות במאוזן ומופנות אל מושא הראייה. כדי להביע את המשפט The girl looks at the boy, הדובר בשפת הסימנים ממקם בנקודה מסוימת בחלל את הסימן ל-girl, ובנקודה אחרת את הסימן ל-boy, ואז הוא מזיז את הסימן looks מהנקודה girl לנקודה boy. במשפט The boy looks at the girl , הסימן ל-looks נע בין שתי הנקודות בכיוון ההפוך. שפת הסימנים האמריקנית מצטיינת לא רק בתחביר מרחבי ייחודי, אלא גם, לפי ממצאיה של בלוג'י, במורפולוגיה חיה וייחודית. כדי להביע את המשפט: "The
girl is looking at the boy", הסימן למילה look משתנה שינוי צורני (מורפמי) שמתבטא בתנועת יד: הפעולה הממושכת של looking מובעת על ידי תנועת היד מהילדה אל הילד ובמעגל שלם חזרה שוב אל הילדה. הפנים מהווים מקור חשוב של מידע דקדוקי. תנועות פנים מיוחדות כמו אופן הרמת הגבות והורדתן, כיווץ השפתיים וסגירתן ועוד, מספקות מידע על משפטי זיקה, משפטי שאלה ותוארי פועל שונים. סימנים אלה של הפנים, מפאת חסרונה של מלה מתאימה יותר, מרחיקים לכת הרבה מעבר למגוון הבעות הפנים המשמשות להבעת רגשות בכל העולם.
בשנת 1979, בספרם המהפכני "סימני השפה", הגיעו בלוג'י וקלימה אל המסקנה, שללא ספק שפת הסימנים הינה שפה. צורת הבעתה אומנם שונה מאוד, אך החומר הבסיסי וארגונו זהה לזה שבשפה המדוברת. הם גילו ששפת הסימנים עשירה כמו
השפה המדוברת, ובמובנים מסוימים עשירה אף יותר. הדובר בשפת הסימנים מציג מבחר מדהים של הבעות פנים, אשר לא ניתן לתרגמן לשפה המדוברת. "שפת הסימנים מובעת כביכול על גבי במה, במישור מאוד מסוים בחלל, בדיוק כאן" -היא מתווה בידיה את השטח מגובה המותניים עד הפנים ומכתף אל כתף - "זה המקום שבו הפעילות מתרחשת, בעוד ה"מאזין" לשפה, שהוא למעשה כמו קהל צופים בהצגה, רואה את הפעילות מולו".
אחד מניסוייה של בלוג'י מדגיש את עוצמתו של העולם החזותי. היא חיברה נורות קטנות לידיהם של דוברים בשפת הסימנים, העמידה אותם בחדר חשוך כדי להסתיר את צורתן הפיזית של הידיים והפנים, וכאשר הם שוחחו בשפת הסימנים,
המלים בוטאו כצורות מרקדות של אור. מה שנראה כהבזקים של גחליליות, היה בבירור שפה לדובריה. אפילו בחושך זיהו דוברי השפה תבניות דקדוקיות מסוימות, כמו תנועת המעגל המבטאת פעולה ממושכת. בלוג'י אף גילתה ששפות
סימנים שונות משתמשות בעקרונות דקדוקיים דומים לאלה של שפת הסימנים האמריקנית. "בדיוק כמו שבסינית מדוברת יש הגאים שונים, כן ישנם צירופים שונים של תנועות בשפת הסימנים הסינית", היא מסבירה. "הדובר בשפת הסימנים
האמריקנית אינו יכול להבין דובר בשפת הסימנים הסינית. אפילו האופן שבו סוגרים את היד שונה". למשל: פונמה שכיחה בשפת הסימנים האמריקנית נראית כאגרוף שאגודלו מונח על האצבע המורה; בסינית נראית הפונמה כתנועת היד של הטרמפיסט. "כאשר סיני 'מדבר' בשפת הסימנים האמריקנית, בדרך כלל יש לו מבטא..." מתבדחת בלוג'י.

הארגון במוח 
לאחר שהראתה ששפת הסימנים היא שפה, עוררה בלוג'י שאלה עמוקה יותר:  "התפתחות השפה מילאה חלק נכבד בתהליך האבולוציה האנושית. מבנה הגרון והלוע של הגזע האנושי מתאים לתקשורת מדוברת, אך הנה לפנינו שפה חזותית, המבוטאת חרש בחלל, והמוח האנושי מסוגל בבירור לקלוט אותה. השאלה נעשתה בוערת. רציתי להבין איך שפת הסימנים מאורגנת במוח".
בשנות ה-70 המאוחרות כבר ידעו המדענים, שכל אחד מחצאי המוח מתמחה בפעילות שונה. המחצית השמאלית אחראית על הדיבור והבנתו, והמחצית הימנית מאפשרת לקלוט יחסים מרחביים. אך במקרה זה לפנינו תערובת של שפה חזותית ומרחבית כאחד. איך המוח מתפקד במצב כזה? "היה זה הגיוני" אומרת בלוג'י, "אילו שפת-הסימנים הייתה מעובדת בשני חלקי המוח, או יותר במחציתו הימנית בשל אופיה המרחבי."
על מנת לענות על השאלה, השתמשה בלוג'י בשיטות מחקר המשמשות לאיתור המרכזים המוחיים של השפה המדוברת. בשיטות אלו בודקים מהם הפגמים הלשוניים של אנשים שסובלים מנזק מוחי, ומאתרים את אתר הנזק במוח. כך אפשר להסיק אלו מרכזים במוח אחראים על תיפקודים לשוניים. לאיתור שפת הסימנים במוח היה צורך בנבדקים חרשים מלידה הדוברים בשפת הסימנים, עם
פגיעה באחת משתי ההמיספרות (מחציות המוח). "ללא ספק אוכלוסייה נדירה" אומרת בלוג'י "אולם הצלחנו להקים באותה עת רשת ארצית של כ-500 אנשים חרשים הדוברים בשפת הסימנים, שלקו באירוע מוחי". ניסויים אלו, אשר החלו בשנות ה-80 ועדיין נמשכים, משופעים בהפתעות. אחת מן המתנדבים עסקה באמנות לפני שאירוע מוחי פגע בחלק מן ההמיספרה הימנית של מוחה. היום היא עדיין יכולה לצייר, אולם אין ביכולתה להשלים את החלק השמאלי של הציור, בגלל הפגיעה במחצית הימנית של המוח, האחראית על שדה הראייה השמאלי. כתוצאה מכך היא משמיטה את הצד השמאלי של הדמויות שהיא מציירת, כגון פילים, בתים ופרחים. למרות זאת, כאשר התבקשה לסמן בשפת הסימנים משפטים המכילים את המילים המציינות פילים, בתים ופרחים, לא נתקלה בקושי, ו"דיברה" בתנועות מלאות כאשר היא משתמשת בחלל שמשמאלה כמו בחלל שמימינה. דוברים אחרים בשפת הסימנים שנפגעו במחצית המוח הימנית הציגו התנהגות דומה. לאחר שנתבקשה לצייר את חדר השינה שלה, ערמה אחת הנבדקות את כל
הרהיטים בצדו הימני של הציור, והשאירה את הצד השמאלי ריק. גם כאשר התבקשה לתאר את החדר, היא תיארה בשפת הסימנים את כל הרהיטים שבצדו הימני, משום שתפישת המרחב שלה הייתה מעוותת. למרות זאת, שפת הסימנים שלה הייתה ללא דופי. היא שרטטה סימנים באופן מדויק ביותר, כולל סימנים תלת-מימדיים הכרוכים בשימוש במרחב משני צדי הגוף. חרשים שסבלו משיתוק בצדו השמאלי של המוח הציגו תפקוד מוחי הפוך בדיוק. בניגוד לנבדקים הפגועים בהמיספרה הימנית, הם יכלו לצייר את חדר השינה
שלהם כשכל הרהיטים במקומם המדויק, אך לא היה ביכולתם ל"שוחח" בשפת הסימנים - נבצר מהם למקם ביעילות את סימני השפה. הנזק בהמיספרה השמאלית פגם ביכולתם הלשונית.
המסקנה הייתה בלתי נמנעת: שפת הסימנים, כמו שפה מדוברת, מעובדת בעיקר בחלק השמאלי של המוח. אולם לא חלה עליה החלוקה המקובלת בין המוח הימני והשמאלי.
עתה, לאחר שבדקה מספר רב של נפגעים, מגלה בלוג'י שהפגיעה משתנה בהתאם למיקומו המדויק של השיתוק במוח השמאלי. למשל, לאחת הנבדקות היה נזק באונה הקדמית, שגרם לסימון מקוטע בשפת הסימנים - היא לא יכלה לצרף
סימנים למשפטים. נזק באזורים אחרים של המוח השמאלי אצל הנבדקים גרם לבעיות שונות, כמו קושי ביצירת סימנים והבנתם, שגיאות בתחביר ובדקדוק ועוד. לאחת הנבדקות שסבלה מפגיעה במרכז ההמיספרה השמאלית הייתה בעיה עם הפונימות, ההקבלה
לכך בשפה מדוברת היא החלפת עיצורים, כמו: "גונימה" במקום "פונימה", או "בר" במקום "גר".
לפעמים, מיקום הנזק והליקוי הנגרם מתאימים ליחסי נזק-ליקוי דומים אצל נפגעי שיתוק מוחי אשר אצלם נפגם השימוש בשפה המדוברת. דבר זה מצביע על כך שרשתות עצביות אחדות משותפות לשפת סימנים ולשפה המדוברת. הדומה
והשונה בין שפת הסימנים לשפה מדוברת עשויים, עם קצת מזל, לעזור לחוקרים לאתר את המערכות במוח החיוניות להיבטים שונים של השפה. "בדרך זו אנו עומדים לאתר את המערכות העצביות האחראיות על השפה המדוברת וגם על שפת הסימנים" אומרת בלוג'י.

המוח השמאלי - מקור השפה 
מסקנתה  של בלוג'י שהשפה, ללא קשר לאופן ביטויה, מעובדת במוח השמאלי, מנוגדת לדעה המקובלת על תפקיד ההמיספרות של המוח. אך השקפותיה נתמכות על ידי עדויות אחרות מעמיתים ברחבי ארה"ב. אחת מהם היא שכנתה  במכון  סאלק, הנירופסיכולוגית  הלן  נוויל  (Neville). נוויל, שעובדת עם אנשים שומעים וחרשים כאחד, מתעדת את פעילות מוחם בזמן  שהם  מבצעים  משימות  לשוניות. במהלך הניסויים המתנדבים מחוברים לאלקטרודות, המודדות  את גלי המוח שלהם בעת  שהם  קוראים ומאזינים למשפטים באנגלית, או צופים במשפטים  המבוטאים בשפת הסימנים האמריקנית, המוצגים על מסך  וידיאו. בדומה  לבלוג'י,  מצאה  נוויל   שבשני  המקרים ההמיספרה השמאלית היא כנראה  ההמיספרה האחראית על הלשון. אולם, יש  כמה מקרים מעניינים שאינם נכללים  בקטגוריה  זו. למשל, בעוד שכמעט כל הימנים נעזרים  במוח השמאלי לצורך השפה, נעזרים בו רק שני שלישים  מבין  האיטרים. מהשליש  הנותר,  מחצית  מראים פעילות לשונית בצד הימני של המוח, ומחצית מראים פעילות לשונית בשני   הצדדים. "אבל  איטרים מהווים  כעשרה אחוזים בלבד מקרב האוכלוסייה, כך שאין מדובר באנשים רבים" אומרת נוויל.  
הדומיננטיות של המיספרה זו או אחרת תלויה גם בגיל  שבו  נלמדה  השפה. זה  מכבר  הועלתה  הסברה, כי שפה נלמדת טוב יותר ככל שלומדים אותה בגיל צעיר יותר. רכישת השפה בגיל צעיר קשורה הדוקות עם המיספרת המוח  השמאלית. "אם אינך  לומד  אנגלית  עד  גיל  18,  לא  נצפית  אצלך התמחות בשפה האנגלית. 
בהמיספרה השמאלית של המוח" אומרת נוויל,  "וגם  אם  אינך  לומד  את  שפת הסימנים  האמריקנית  עד  שנות  העשרה המאוחרות, לא נצפית התמחות בשפה זו. בהמיספרה השמאלית. הטיפול המוחי בשפה מתפזר בכל המוח". אולם, מאחר  שרוב בני  האדם  לומדים  את  השפה  העיקרית  בילדותם, מחצית המוח השמאלית היא האחראית על השפה המדוברת ושפת הסימנים גם יחד. "מדהים ששתי  צורות  לשון כה  שונות  מעובדות על ידי מערכות דומות במוח"  - כך נוויל, "הדבר מצביע על מצב קבוע, מסתורי כמעט, כאילו היכולת הלשונית טבועה בנו".               
בלוג'י מסכימה שהתפקוד הלשוני  מובנה,  כנראה,  במוח  האנושי. "המיספרה השמאלית  אחראית,  כנראה,  מלידה  על  ה'טיפול'  בשפה,  ללא  קשר  לאופן ההתבטאות", היא אומרת בהחלטיות.                 

השפה - מולדת או נרכשת?
 שאלה זו נעוצה בלב הפולמוס הממושך בחוגי הבלשנות: האם השפה הינה תוצר  של טבע האדם או תוצר של למידה?   "אנשי הלמידה" טוענים, כי  שליטה  בשפה היא בעיקרו של דבר שליטה במיומנות, ותרגול ממושך. "אנשי התורשה" מצביעים    
 על  העובדה  שילדים  אינם  לומדים מעולם את יסודות השפה; הם נחשפים לשפה באקראי, טיפין טיפין, וסביב השנה השנייה לחייהם הם מתחילים לדבר, ומגלים תפישה דקדוקית טובה למדי בהשוואה לשפה הדלה שאליה הם נחשפים  בדרך  כלל. כיצד  הם  מגיעים  להישגים  נכבדים אלה? התשובה היא: מפני שיש להם יכולת מולדת. השפה, למעשה, מצויה בתוכנו, ונחשפת עם ההזדמנות הראשונה. עדויות רבות העומדות ביסוד האסכולה הדוגלת בתורשה מקורן  בשפת  הסימנים. לפני  שלוש  שנים פרסמו לורה אן פטיטו (Petitto), פסיכולוגית קוגניטיבית מאוניברסיטת מקגיל  במונטריול, ותלמיד  לשעבר  של  בלוג'י,  מחקר  שערכו בתינוקות. תינוקות  חרשים  אשר  הוריהם  דיברו אליהם בשפת סימנים מלהגים בדיוק כמו תינוקות שומעים שהוריהם דיברו אליהם בשפה  רגילה, בהבדל  אחד: התינוקות החרשים  מלהגים  בידיהם. פטיטו  הראתה  עוד, שתינוקות  שומעים שנחשפים לדיבור ולשפת סימנים גם יחד (מפני שאחד ההורים  חרש)לא מגלים העדפה לשפה מסוימת. הם  מלהגים בקולות ובסימנים כאחד, וממשיכים ללמוד    
 דיבור ושפת סימנים  בעת ובעונה  אחת. ילדים  שומעים  שלא  נחשפו  לדיבור (מפני  ששני  ההורים  חרשים),  לומדים את  שפת הסימנים ככל ילד חרש אחר, והופכים דו-לשוניים כאשר  בשלב  מאוחר  יותר  הם  נחשפים   לדיבור. הדבר המדהים בכך, אומרת פטיטו, הוא כיצד התינוקות תופשים את המבנים  הבסיסיים של  השפה,  ללא קשר להיותה מדוברת או לא. "נראה כי אנו נולדים עם מנגנון שסורק את הסביבה בחפשו את התבניות הריתמיות של  השפה,  בין  אם  התבניות הללו מובעות באמצעות  הידיים או באמצעות הלשון". עדות  מעניינת  נוספת  לקיומו  של  אינסטינקט  לשוני  ניתנה במחקר שנערך בניקרגואה על ילדים חרשים. עד שנת 1979 היו הילדים החרשים מפוזרים ברחבי המדינה, מבודדים זה מזה. בניקרגואה אין חרשות  תורשתית, בניגוד  לארצות    
הברית, בה ארבעה עד שישה  אחוזים  מן  החרשים  הם  צאצאים של חרשים. בניקרגואה אין, לפיכך, מסורת של שפת סימנים שנלמדת  ועוברת  מדור  לדור. הילדים  הללו  השתמשו  בתנועות כדי לתקשר עם קרוביהם השומעים, אך כל ילד    
פיתח שפת תנועות משלו. ב-1989 נוסדו ברחבי ניקראגואה בתי  ספר  לחרשים. לראשונה,  ילדים  חרשים קובצו  יחדיו  והחלו ליצור קהילה ייחודית, ולראשונה החלו לדבר זה עם זה. מה שהתפתח תואר על ידי ג'ודי קגל (Kegl), חוקרת עצבים התנהגותית, כ"מקרה מתועד ראשון של הולדת שפה". התהליך התרחש כך: זמן קצר לאחר שהובאו, תקשרו הילדים זה עם זה בבליל  של סימנים שהתבססו על תנועות שבהן השתמשו בקרב משפחותיהם. סימנים אלה אפשרו להם  לתקשר  באופן בסיסי, אך חסרו תכונות של דקדוק, היוצרות שפה אמיתית. מה שקרה לאחר מכן היה מרתק: "ילדים קטנים בני שלוש או ארבע נחשפו  לבליל הסימנים  הזה  והפנימו אותו" מספרת קגל "ואז, בעזרת יכולתם הטבעית ליצור שפה, הם יצרו שפה מפותחת". במשך יותר מעשור, הילדים האלה, כ-500 במספר, יוצרים שפה יש מאין. שפה זו מכילה כללי דקדוק אופייניים, כמו התאמה בין שם עצם לפועל, מבנה משפט  של    
 נושא-פועל-מושא,  ומספר  מסוים  של  תנועות ידיים יסודיות. אולם, בניגוד לשפת הסימנים האמריקנית, אשר מועברת מדור לדור כבר דורות רבים, שפה חדשה זו צמחה מאליה. "לא היה לילדים שום דגם ליצירת השפה" אומרת  קגל,  "וזאת  עדות ברורה ליכולת הלשונית המולדת". האם  ייתכן,  אם  כן,  שהשפה  נמצאת  בגנים  שלנו? הבלשנית מירנה גופניק (Gopnik)  מאוניברסיטת מקגיל  חושבת  כך. "כנראה  אחד  או  מספר  גורמים גנטיים  משפיעים  על רכישת  השפה" היא אומרת. גופניק מבססת את השקפתה על    
 מחקר של משפחות בעלות ליקוי לשוני תורשתי המתבטא  בחוסר  יכולת  לבנות כללים  דקדוקיים  וליישמם, למשל: חוסר יכולת להטות  פועל פשוט בזמן עבר, ליקוי המצוי בכשלושה אחוזים מן האוכלוסייה. לעיתים מצליחים הלוקים  לבצע את  הפעולה,  אך  באיטיות  מרובה,  תוך  שהם  עוברים  על  מכלול  הכללים הדקדוקיים,  ורק   אז מוצאים את המבנה המתאים. אין באפשרותם לבחור באופן ספונטני את המלה הנכונה. דיבורם המקוטע עשוי להצביע  על  מוגבלות  עמוקה יותר, בעוד הם למעשה נורמלים מכל בחינה אחרת. פטריק  דן (Dunn), גנטיקאי במכללת ביילור לרפואה ביוסטון, משתף פעולה עם גופניק באיתור הגן או הגנים האחראים לליקוי. אם הם  יצליחו,  הדבר  עשוי לפתוח  צוהר  להבנת  עיבוד  הדקדוק ואולי אף להתוות את הדרך לאיתור גנים    
אחרים של השפה.
כל המכלול הזה נבע במקורו מעמדתה של בלוג'י, אשר סברה, כי עולמה השקט של שפת הסימנים יכול לאפשר את הבנת אופן עיבוד השפה במוח. "הייתה לה  תובנה מבריקה, ששפות המתפתחות בהעדר הגאים מהוות פרוזדור רב עוצמה אל המוח שלנו" אומרת פטיטו.